צמ"ח זרעת – בטח

מאת ד"ר אודי מנור

לפני כשלוש מאות שנה נולד הפלורליזם. נסיבות הלידה היו קשות למדי. מלחמת שלושים השנה שהסתיימה ב-1648 הביאה את ההנהגה הפוליטית של אותם זמנים למסקנה כי בעניני דת ואמונה עדיף לקיים מדיניות של סובלנות דה-פקטו, מהסיבה הפשוטה שמדיניות כזו מזיקה פחות באשר היא מונעת מלחמות. לא שבני האדם לא מצאו סיבות אחרות למלחמות, אבל במהרה הפכה הסובלנות דה-פקטו לסובלנות עקרונית, לסובלנות כערך, ערך שבמציאות פלורליסטית אי אפשר בלעדיו.

עברו יותר מ-300 שנה, והצלחת הפרויקט הזה כה גדולה, עד כי מי שאיננו מתנהג בסובלנות ואיננו מאמין בפלורליזם, הוא זה שעסוק בלהתנצל. יפה וטוב. בהחלט התפתחות אנושית יפה ומבורכת. 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים' ואין כבר מי שיגיד, 'והלכה כבית הלל'. כי 'הלכה', אם בכלל, היא על פי דרכו של כל אחד ואחד, והדברים ידועים 'אפילו' בחברה החרדית ההומוגנית כביכול [והיא הרי מגוונת גם, אולי בעיקר, במישור ההילכתי]. אלא שלכל מטבע כמו שאומרים, שני צדדים. הצד האפל של מטבע הפלורליזם, הוא הרלטיביזם. בעידן המכונה 'פוסט-מודרני' הרלטיביזם התרבותי הפך לאידיאולוגיה. נניח לרגע את האירוניה המשעשעת שדווקא בעידן המכונה 'פוסט-מודרני', שאחד מסימניו הוא 'קץ האידיאולוגיה', מתפתחת האידיאולוגיה הרלטיביסטית והופכת ממש ל...דת בפני עצמה. על סיסמאותיה, סמליה ונביאיה.


           ליתר דיוק, נביאי השקר שלה. כי אין דבר שקרי יותר מאשר הרלטיביזם בכלל, וזה המופיע באיצטלה מוסרית, בפרט. על מנת להבין את גבולות הרלטיביזם יש לשוב ולמקם את הפלורליזם בהקשרו. איך נולד הפלורליזם? על יסוד הרעיון שהאדם הוא מידת הדברים, ולא אלוהים, ועוד פחות מכך: 'שליחיו עלי אדמות'. ואם האדם הוא מידת הדברים אין אלא להניח שיהיו בין בני האדם הבדלים. ומכאן נגזרה המסקנה, שאם רוצים לקיים חברה, כלומר אם רוצים להבטיח מסגרת קיום משותפת, יש למסגר את השוני האנושי בתוך גבולות ברורים פוליטיים ותרבותיים גם יחד. בכלכלה הדברים קרו כמעט מאליהם. אי אפשר לקיים מסחר ללא שפה משותפת הכוללת לא רק כסף מוסכם אלא גם מידות ומשקלות, זמן וכיו"ב. בעוד שבפוליטיקה הדבר גזר פרלמנט של נציגים, בתחום התרבותי המסקנה היתה מערכת חינוך משותפת, כללית, ציבורית וחילונית ברוחה. ההנחה היתה שדווקא על מנת לאפשר פלורליזם הטרוגני, יש להבטיח שפה משותפת. לא כדי להסכים, אלא כדי להבין היכן אי ההסכמות ומה אם בכלל אפשר לעשות על מנת להקהות את עוקצן. זהו הרקע להגיון של 'תכנית הליבה', ומכאן שאין לדבר על 'תכנית הליבה' כאילו מדובר בעוד עמדה בשוק העמדות, אלא בעמדה העומדת בתשתית הדברים.

             
                      עמדה ראשונית שכל עמדה משנית (דתית, אתנית, מגדרית או אחרת) חייבת להמדד ביחס אליה. לו הדברים הללו היו מובנים, קרוב לוודאי שכל הדיון סביב הקצבות החרדים למשל, היה מקבל אופי אחר לגמרי. כי בהעדר תשתית היסטורית לויכוח, הוא הופך לבחינה חשבונאית של כמה מקבל סטודנט לעומת כמה מקבל אברך. תוצאה נוספת היא שהסטודנטים שיוצאים למחות מותקפים על כך שהדבר היחיד המעניין אותם הוא החור של הגרוש. בעלי המצפון ביניהם מתרחקים מהמאבק הציבורי, והתוצאות בהתאם. מי אשם? הרשימה ארוכה. אבל תמיד כדאי לחזור ל-1985 ולהצביע על הקיצוץ של מאות אלפי שעות הלימוד שנילוותה למה שמכונה בשפה האורווליאנית 'תכנית היצוב של המשק'.


                      קיצוץ דרמטי זה בשעות לימוד פגע בלימודי מדעי הרוח. בהעדר תשתית תרבותית קשה מאד לקיים מאבק חברתי-פוליטי ראוי לשמו. מה עושים? עושים. מסבירים את הדברים הללו בכל מסגרת. כך למשל עושים סטודנטים רבים השותפים לתנועת צמ"ח. כמו אבותיהם בוראי הפלורליזם לפני כ-300 שנה, הם מתחילים בפרט אך ממהרים למקם אותו בהקשרו החברתי. זו הדרך. היא איננה סותרת מאבק בעד הרחבת והעמקת החינוך הציבורי מפעוטון ועד לתואר השלישי, והיא איננה סותרת מאבק כנגד כל סוג של בדלנות חברתית. אדרבא, היא תנאי להם.